ישנם גורמים רבים המשפיעים על היקף המאמץ הפועל על המרכב השיקומי, השתלים והרקמות התומכות. ביניהם ניתן למנות את מספר השתלים, מיקומם, המרחק ביניהם והטייתם; אורכי המבנים, מספרם ומיקום נקודות המשען; איכות העצם התומכת וגורמים נוספים. בניסיון לייצר בסיס מדעי לשיקום נתמך-שתלים, רופאי השיניים נסמכים לעתים קרובות על העקרונות הביומכניים של שיקום נתמך-שיניים. אך למרות שהשתלים אמורים לחקות את התפקוד המכני של שיניים, תפקודם בפועל שונה משמעותית.

ההבדל הקריטי בין שתלים לשיניים נובע ממנגנון האחיזה המורכב של השיניים בעצם האלביאולרית, ומהיעדרו של מגנון כזה במקרה של שתלים. בנוסף, השתלים חסרים את יכולת השיניים לפתח ניידות מוגברת בעת עומס-יתר ולריפוי הניידות לאחר הסרתו, בשל היעדרו של הליגמנט הפריודונטלי.

לכן, מאמץ הפועל על שתלים דנטליים משפיע בהכרח גם על העצם. אמנם מידה מסוימת של מאמץ חיונית לשחלוף תקין של העצם, אך כאשר המאמץ גובר מעבר ליכולת הנשיאה של העצם האלביאולרית, הוא הופך למזיק ופוגע ברקמות התומכות את השתל. תופעה זו, בה המאמץ גובר על היכולות המכניות והשלמות ההנדסית של המרכב השיקומי או אחד ממרכיביו ו/או על יכולת הספיגה הביומכנית של הרקמות התומכות, מוגדרת על-ידינו כ”עומס-יתר” (“overload”).

ברם, הספרות לא נותנת בידינו כלים למדוד את העומס המכני הפועל על כל שתל באופן נפרד; וגם אם ניתן למדוד אותו, כיצד נדע מתי העומס התקין הופך ל”עומס-יתר” אצל כל מטופל? כיצד ניתן לתכנן שיקום על-גבי שתלים תוך התחשבות באפשרות להיווצרות “עומס-יתר”? עד כה, לא נמצאו תשובות לשאלות אלה, והמונח “עומס-יתר” נותר מעורפל ולא-מוגדר – מה שלא מפריע לציבור הרופאים להשתמש בו כאמתלה נוחה לכשלונות המרובים של שיקום על-גבי שתלים המוצגים בספרות לאורך השנים.